🤔🤔🤔
הבייבי שלי רק רוצה להיות על הידיים, לא מפסיק לינוק או למצוץ את השד.
כשמניחים אותו הוא צורח, מה הוא רוצה ולמה הבכי הזה כזה מחריש אוזניים???
יש ימים שישן קצת יותר ויש ימים שבכלל לא או ממש בקושי ולא נרדם בעריסה ולא על הידיים ולא במנשא. אוף!!! מה הבייבי הזה רוצה? למה זה כל כך מתיש???
אז למה באמת? אני חושבת שאנחנו קצת כועסות, כועסות שאף אחד לא הכין אותנו לעייפות הבלתי נסבלת הזאת, לתינוק שבוכה בכי חזק כל כך בשפה שממש לא ברורה לנו, על זה שמכרו לנו סיפורים שאנחנו שהיינו תינוקים ישנו אכלו והיינו פשוט מווושלמיים! למה לא הכינו אותנו לכל זה? למה אנחנו מרגישות כל כך לבד? למה לא סיפרו לנו בדיוק איך זה הולך להיות? לא הוגן!
וזה נכון, מכרו לנו אשליה באמצעות ההורים שלנו שלא זוכרים כלום איך זה היה איתנו, בסרטים שהכל נורא רומנטי ומושלם, בסיפורי האגדות... פתאום המציאות כל כך שונה כמו סטירה מצלצלת.
חסרה לנו השבטיות, שלא מסתכרנת עם החיים המודרניים המבודדים והבודדים. בשבטים כולם חווים את כולם, כולם מגדלים את כולם, כולם חשופים לבכי, לחוסר השינה, להנקה, לחווית השיתוף הקולקטיבית.
איך יוצרים את השבטיות בחיים המודרניים?